פסק-דין בתיק ב"ל 26402-10-09

1.         התובעת עתרה לבית הדין להכיר במצבה הנפשי בעקבות אירוע מתאריך 15.3.09 כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995.

            התובעת טענה, כי האירועים בעבודתה בתאריך 15.3.09, הם אלה שגרמו למצבה הנפשי הקשה ולהתמוטטותה מבחינה נפשית.

הנתבע דחה, במכתב דחיה מתאריך 21.10.09, את תביעת התובעת בעניין, ובכתב הגנתו חזר וטען, כי לתובעת לא ארעה פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק, וכי אין קשר סיבתי בין מחלת התובעת לבין האירועים בעבודתה, ולחילופין, כי השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

            הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה, באשר לתשתית העובדתית, שתופנה למומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין, ובתאריך 14.3.10 ניתנה על-ידינו החלטה, במעמד הצדדים, כי לאחר הגעת כל החומר הרפואי, ימונה מומחה יועץ רפואי  מטעם בית הדין, בתחום הפסיכיאטרי, ע"י שופט דן יחיד, בהתאם להסכמת הצדדים.

2.         עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 9.8.10, והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - "ההחלטה").

            בתמצית -האירוע בעבודת התובעת, אשר לו היא מייחסת את מצבה הנפשי, הינו זימונה לבירור במשרדי מנהלת סניף המשביר בנהריה, בחשד לגניבה, ופגיעתה הקשה עקב חשד זה.

התובעת אף ציינה, כי כנגד מנהלת סניף המשביר בנהריה, וכנגד קצין הבטחון של סניף המשביר, אשר גם הוא נכח בפגישה נוספת שהתקיימה באותו יום, היא הגישה תלונה במשטרה, וכן תביעה נזיקית לבית משפט השלום.

            פרופ' סיגל מירצה, מומחה בפסיכיאטריה,  מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס לקשר הסיבתי בין האירוע, כפי שתואר בהחלטת בית הדין, לבין מצבה הנפשי של התובעת, לאחר אירוע זה.

3.         בחוות דעתו של פרופ' סיגל , אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 14.9.10, השיב המומחה, כי התובעת סובלת מהפרעת חרדה עם ניסיונות התאבדות חוזרים בעזרת כדורי הרגעה ואלכוהול, וכי בתקופה מ-26.8.04 ועד 8.11.07, קיים רצף של חולי המאופיין בשימוש מופרז של תרופה נוגדת חרדה ובשני ניסיונות התאבדות עם אישפוזים.

            המומחה אף ציין, כי לאחר האירוע מ-15.3.09, חזר מצב החרדה אצל התובעת.

            פרופ' סיגל חיווה דעתו, באופן חד משמעי, כי האבחנה של "הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD)", אינה מתקבלת על הדעת, שכן תנאי הכרחי לאבחנה כזו, כמקובל בפסיכיאטריה, הינו קיום של איום ממשי למוות או פגיעה גופנית.

            פרופ' סיגל אף חיווה דעתו, כי אין המדובר באבחנה של תגובה של קושי בהסתגלות, שכן תנאי הכרחי לאבחנה כזו, הינו העדר הפרעה נפשית אחרת, או העדר החמרה של הפרעה נפשית קודמת.

מחוות דעתו של פרופ' סיגל עולה, כי להערכתו, התובעת סבלה לאחר האירוע מאותה הפרעה ממנה סבלה קודם לכן, וכי השפעת האירועים בעבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים על מצבה.

            פרופ' סיגל אף ציין, כי האירוע יכול היה לגרום, לכל היותר, להחמרה זמנית במצבה של התובעת.

4.         אל פרופ' סיגל הופנו שאלות הבהרה, כאמור בהחלטותינו מיום 14.12.10 ומיום 30.1.11.

פרופ' סיגל בתשובותיו לשאלות ההבהרה, חזר והדגיש, כי אנשים הסובלים מהפרעת חרדה, נכנסים למשברים תחת השפעת מצבי דחק, וכי השפעת האירוע בעבודה על ההחמרה הזמנית במצבה של התובעת, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים על מצבה.

בהתייחס לשאלות הנוספות, ציין המומחה, כי בגוף תיק האישפוז, בהתייחס לאישפוז מ-31.12.06 - 1.1.07, קיים איזכור לניסיון אובדני בבית החולים רמב"ם, וכן ציין, כי ב-16.3.10 מסרה התובעת, בעת בדיקתה בבית החולים מזרע, כי לפני כ-5 שנים עברה אישפוז פסיכיאטרי בבית החולים רמב"ם, עקב ניסיון אובדני עם בליעת כדורים.

            פרופ' סיגל ציין, כי ניסיון התאבדות, אינו מצביע על מחלת נפש, כי אין רישום על כמות הכדורים שנטלה התובעת, בעת הניסיון האובדני.

באשר לנושא שתיית האלכוהול, ציין המומחה, כי אכן, הפרזה בשתיית אלכוהול אינה מלמדת, כשלעצמה, על ניסיון התאבדות, אולם בדו"ח קבלה לבית החולים בנהריה מ-31.12.06, מצוינת סיבת האישפוז כניסיון אובדני ובגוף תיק האישפוז, בהתייחס לבדיקה שנעשתה ע"י ד"ר לאוניד דימנט וד"ר לנסמן, קיימת אבחנה של ניסיון אובדני.